Slider

גישות מרכזיות בפיתוח

הגישה מתוכה התפתח הדיון על פיתוח בשנים הראשונות היתה גישת הרווחה (welfare) שהתייחסה לפיתוח כאל "מוצר ציבורי" כדוגמת חינוך או בריאות, שצריך להנתן למקבלי השירות על ידי המדינה או גוף כלשהו (כדוגמת עמותות). עיקר הפעילות והכספים שהושקעו בתחום הפיתוח כוונו לאספקת מוצרי הרווחה השונים, מתוך אמונה שאספקה זו תצמצם עוני ותקדם פיתוח. אולם, גישת הרווחה התעלמה מיחסים פוליטים כלכליים בין ישויות שונות ומתנאים מקומיים המונעים את היכולת של השחקנים המקומיים לנצל את הסיוע הניתן להם.

"גישת הזכויות" בפיתוח מביאה את ההתייחסות לזכויות האדם לדיון ולפעילות הפיתוח, ובמוקד שלה מתייחסת למקבלי השירות כאל שחקנים משתתפים בשדה הפעולה, להם יש זכות לפירות הפיתוח. עיקר עבודת השטח על פי גישה זו נעשית על ידי חיזוק האוכלוסיות על מנת שיוכלו לדרוש את הפיתוח וכן לנצל את הסיוע הניתן להם מצד אחד, וחיזוק גופי הממשלה השונים מצד שני על מנת שיוכלו לזהות את צרכי האוכלוסיה וספק לה את הצרכים שלה, הנראים גם כזכויות. באופן זה מושם דגש על מחויבות המדינה באספקת שירותים מותאמים מצד אחד וחיזוק האוכלוסיה המקומית והפיכתה לאחראית לעצמה מצד שני.

גישת הקיימות או הפיתוח בר הקיימא החלה להתפתח בשנות השבעים, וקבלה דחיפה משמעותית עם פרסום דו"ח ברנדטלאנד על ידי האו"ם ב 1987. עם הצטברות העדויות על השפעת התיעוש והמודרניזציה על משאבי הטבע, גברה התמיכה בפיתוח בר קיימא, המתייחס לצרכי דור ההווה והעתיד באופן שיוויוני, ודורש לקחת בחשבון את ההשפעות הסביבתיות של צמיחה כלכלית בתהליך התכנון. החדשנות בגישה זו היא העובדה שהיא מתייחסת לפיתוח בכל מדינות העולם ולא במיוחד במדינות מתפתחות. עם זאת, הדרישה לפיתוח בר קיימא ממדינות מתפתחות היא מוגבלת, כיוון שפיתוח שכזה דורש השקעה כלכלית רחבה יותר ובתהליכים ארוכי טווח, שהמדינות המתפתחות בעיקרן דורשות שלא ידרשו מהן.

© Copyright Sid-Israel 2018 | Web Development Smart Soft Web

Please publish modules in offcanvas position.