היה לי חבר בכיסופים. קראו לו יהודה פז והוא גר בקצה הקיבוץ, עם נוף ישיר לעזה. עשר דקות הליכה מהגבול. את הפצמ״רים והקסאמים שעפו לו סביב הבית הוא מזמן הפסיק לספור. אבל תמיד היה אפשר לסמוך עליו, עם הכריזמה והלהט המהפנטים שלו, שיסביר וישכנע איך דווקא עכשיו אפשר לפרוץ את מעגל הדמים לטובת מיליוני האנשים והנשים והילדים, כאן ושם, שכבר שנים מכלים את חייהם בהתכתשות הזו, בני ערובה של הגבול הנוראי.  

 

יהודה נפטר ב-2013, ולקח איתו את התכניות והרעיונות שלו. אבל זכיתי ושמעתי חלק מהם, ואני בטוח שהוא היה רוצה שנספר על זה, במיוחד עכשיו כשנראה שאין תקווה והשלום מרגיש רחוק מתמיד. עד כדי כך רחוק שאפילו את המילה הזו, שלום, כבר כמעט לא נעים להגיד. 

 

אז יהודה היה איש שלום, כל כולו. ולא רק חלם על שלום. יהודה עשה שלום. ומה שעשה שריר וקיים כי השלום חזק מהכל. 

 

ד״ר יהודה פז היה מומחה לפיתוח, איש מצחיק ומבריק. הוא ניהל במשך שנים את המכון האפרו-אסייני של ההסתדרות, והקדיש את חייו לפיתוח וסיוע בינלאומי. הוא קיבל והכשיר אלפי משתלמים מאפריקה, אסיה, אמריקה הלטינית - בפיתוח, חקלאות, מים, התיישבות... הוא היה מומחה עולמי לקואופרציה, ממקימי מכון ון ליר ויו"ר מכון הנגב לאסטרטגיות של שלום ופיתוח, וממייסדי כיסופים. קשה לתאר את העבודה העצומה וההישגים המדהימים של האיש החייכן והצנוע הזה. 

 

והנה, מול הבית שלו, מול הקיבוץ האהוב שלו, לא באיזו מדינה רחוקה באפריקה, אלא כאן, בארץ שלנו, בנגב היפה שלנו, בקצה השדה שמתחיל בחצר שלו - כזו מצוקה ועוני, טרור, דם ואש. והוא, עם כל המומחיות והנסיון והכישרון, שכבר עזר לכל העולם, תרתי משמע, עומד חסר אונים מול הגבול האלים, ומסתכל בעיניים כלות על האובדן וההרס - כאן ושם. כל כך חסר תכלית, כל כך מיותר.

 

אבל לא מישהו כמו יהודה יתייאש. כל פצמ״ר שהוא חטף וכל פגז שראה מתפוצץ בצד השני, חיזק אצלו את ההכרה שאין ולא יהיה פה פיתרון בכוח. כי בסוף כולנו בני אדם, והחיים ינצחו. 

 

לרגע הוא לא הפסיק לקדם את התכניות שלו. היתה אחת שאהבתי במיוחד. זה היה בעיצומה של ״עופרת יצוקה״. באתי אליו לכיסופים, לבית הקטן, עמוס הספרים והמזכרות. מסביב יהום הסער, וראשו של יהודה לא שח. 

 

על רקע הפיצוצים, הוא שלף שירטוטים של פרוייקט הדגל שלו: בית חולים ליולדות פלסטיני-ישראלי בין עזה לכיסופים, ברמה הגבוהה ביותר, עם כל השכלולים. וכמו תמיד הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו: ״אין דבר שנותן יותר תקווה מאשר בית יולדות, שם פורצים החיים! ישראליות ופלסטיניות, זו לצד זו, מביאות חיים לעולם, כשמהרגע הראשון זה קורה יחד, והתינוקות שייצאו משם יהיו אנשי שלום״. 

 

בעל חלומות? כמובן. נאיבי? ממש לא. יהודה ראה במו עיניו כמה מהזוועות האיומות בעולם, שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כלום לידן. הוא ראה דם ושנאה בכמויות שהיו מבלעות את דעתך ומרסקות את תקוותך. הוא היה הבנאדם הכי לא נאיבי, והכי מפוכח. ודווקא בגלל שהביט על המציאות בעיניים פקוחות לגמרי, עשה את מה שעשה.  

 

ידידי איש העולם איתי אנגל שכמוני עלה אליו לרגל במשך שנים, כתב עליו כך: ״יהודה לא ברח משום קושי או זוועה. שלא כמו רוב האנשים שלכל היותר קוננו על המצוקות והאסונות של אחרים, הוא תמיד היה פרקטי. מה אפשר לעשות? הוא היה שואל. כי הרי חייב להיות משהו שאפשר לעשות״. 

 

ויהודה עשה כי יהודה האמין באדם, גם ברוחו, רוח עז. הוא ראה איך מתוך הדם והדמעות פורצים חיים חדשים: משקי עזר קטנים עם ירקות וחלב לקהילות רחבות, צינורות מים ומרפאות ובתי חולים ובתי ספר ועיתונים וספרים... במו ידיו טיפח ובנה, וזה עבד. עד היום זה עובד, מול כל הקיצונים, והרבה יותר טוב מכל הפצצות והטילים, ובמקומות הרבה יותר קשים ואיומים מעזה הזו שמול הבית שלו. 

 

יהודה ידע בדיוק נמרץ ״איפה אנחנו חיים״, ובגלל שהיה מאוהב בארץ הזו אליה עלה כנער, הוא עשה הכל כדי לתקן, כדי לפתור את הבעיות, כדי שאפשר יהיה לחיות כאן. 

 

יהי זכרך ברוך, יהודה פז. אנחנו זוכרים ומתגעגעים, והשלום בוא יבוא לכיסופים.