.png)
קהילת סיד-ישראל מורכבת מארגונים ומאנשי ונשות מקצוע במגוון תחומים הקשורים לפיתוח בינ"ל וסיוע הומניטרי. בואו נכיר את חברי הקהילה ונלמד מהעשייה שלהם ברחבי העולם.
בחודש האחרון שוחח פרופ' בנטואיץ' מנהל המרכז למחלות טרופיות ואיידס באוניברסיטה בן-גוריון ונשיא עמותת נאלא למיגור המחלות הטרופיות בארצות המתפתחות, עם דנה מנור, סמנכ"לית סיד-ישראל, לשיחה על פעילות למיגור מחלות טרופיות, מחקר האיידס בישראל ואתיופיה, אתגרים ומסקנות.
עבודתו של פרופ' בנטואיץ' בארץ הייתה בעלת אופי חלוצי במובנים רבים, תחילה באופן בו עבד עם אלו אשר חלו באיידס, ודרך כך שינוי סטיגמה בפני ציבור אשר פחד להדבק. כששואלים אותו על המעורבות שלו בעולם המתפתח, מעיד צבי על עצמו כי ההתנסות והחשיפה המוקדמת שלו למגפת האיידס בישראל היא ללא ספק נקודת הציון החשובה ביותר בניסיונו העשיר. על אף שכבר ניהל מחלקה פנימית והיה רופא מנוסה בעל רקע מחקרי מכובד, כל אלו לא הכינו אותו לעמוד מול מסכת כל כך מיוחדת ומאתגרת שבעצם השפיעה על חייו, על אישיותו ועל תפיסת עולמו.
במילים אחרות, ההתמודדות מול הנגיף לא הייתה דומה בכלל לכל התנסות קודמת. לפתע לא היה זה מספיק לתת מענה רפואי ישיר או תרופתי למחלה, אלא שהיה ברור כי היבטים חברתיים, חינוכיים וציבוריים הם חלק בלתי נפרד מההתמודדות עם המחלה. שכן הפחד, הסטיגמה, האפליה ואפילו הרדיפה של האוכלוסייה החולה ואורח חייהם היו מוקד עיקרי בטיפול במחלה והסטיגמה שלוותה אותה. החולים עצמם נראו בעייני החברה כמאיימים על האוכלוסייה הבריאה וביטחונה. לכן, מעבר לחיפוש אחר מענה תרופתי, מצא צבי את עצמו במסע הסברה מעמיק בין אם זו נעשתה בבית החולים מול הצוות הרפואי, או לחלופין מול משפחות החולים וכמובן מול הציבור והתקשורת.
בהמשך לכך, מציין צבי את האופן בו במהלך העלייה מאתיופיה לישראל הגיעו לארץ עולים שחלקם היו נשאי הנגיף, ועקב כך היו קורבנות של רדיפה ואפליית זכויות אדם. לכך, התווסף היבט שהיה ביסודו מדעי. היה ברור לקהילה המחקרית כבר משנות התשעים כי המגפה הזאת מתפשטת ב"סאב-סהרה" אפריקה בצורה שונה מזו המתפשטת במערב. הבנה זו הובילה לניסיון להבין את מוקד ההתפשטות המהירה, והיוותה השראה בחקירת הנושא לעומק. כאמור הרקע המקצועי של פרופ' בנטואיץ' הוא באימונולוגיה, ובמסגרת הכשרתו למד לבחון את התמונה הגדולה ולהסתכל על חשיבות המאכסן ולא רק על הנגיף או מחולל המחלה בלבד. הקו המחשבתי הזה הוביל אותו לבחון את המצב הבריאותי המלא של הקהילה האתיופית העולה. כך מצא כי מערכת החיסון של הקהילה העולה הייתה לא תקינה בעקבות הימצאותם של טפילים במערכותיהם הגופניות, אשר הופכים את מערכת החיסון לפגיעה יותר, ובכך את ההדבקות לשכיחה יותר. המסקנה מכך הייתה כי כדי לטפל בנגיף האיידס יש צורך קודם כל לטפל במחלות הנוספות, ומשם הפתרון יתפתח. בשלב זה של חייו סיים את תפקידו בבית החולים קפלן ועבר לאוניברסיטת בן-גוריון, במטרה להקדיש את זמנו לנושא המחלות הטרופיות וטיפולן בארצות מתפתחות. החלטה זו הובילה אותו להפוך לפורץ דרך יחד עם הארגון שהקים, נאלא, בתחום החינוך והשינוי ההתנהגותי ביחס לנגיף האיידס.